זמן קריאה: כ-17 דקות
שלוש שנים חלפו מאז היום הארור. בזמן שהמשפחות מנסות לחיות עם האובדן, שניים מהאנשים שעמדו בראש מערכות השלטון והביטחון ערב הטבח מנהלים מלחמה מסוג אחר. ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש השב"כ לשעבר רונן בר עדיין מתכתשים בשאלה מי ידע, מי לא פעל ומי נושא באחריות.
הסיבוב האחרון בעימות החל בידיעה על מצרים. ב־28 בספטמבר 2026 פורסם דיווח שלפיו ראש המודיעין המצרי הזהיר את בנימין נתניהו מפני סכנה בעזה, ימים ספורים לפני מתקפת 7 באוקטובר. נתניהו מיהר להכחיש את הדברים, ובאותה הזדמנות הפנה את האש לכיוון אחר לגמרי: ראש השב"כ לשעבר, רונן בר.
בהודעה שפרסם ברשת X טען נתניהו שרונן בר קיים בליל 7 באוקטובר שיחות רבות עם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן אהרן חליוה, ודן איתם בסימנים שהעידו על הסכנה המתקרבת. למרות זאת, נתניהו טען שרונן בר החליט לא לעדכן אותו, לא להזהיר את כוחות צה"ל וכיתות הכוננות, ואפילו לא לפנות את מסיבת הנובה. לעומת זאת, בר כן שלח לאזור צוות קטן של לוחמי שב"כ, המכונה "טקילה". מבחינת נתניהו, מדובר בהוכחה שרונן בר ידע על סכנה אמיתית ובכל זאת בחר שלא לעשות מספיק כדי למנוע את האסון.
כדאי לשים לב למילה אחת שחוזרת בדברים של נתניהו: "החליט". הוא לא רק טוען שרונן בר טעה בהערכת המצב, או שלא הבין בזמן את חומרת האיום. הוא מייחס לו החלטה מודעת שלא להזהיר ולא לפעול. בפוסט אף דיבר נתניהו על "מחדליו ופשעיו" של ראש השב"כ לשעבר. הדברים פורסמו פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת, והסתיימו במשפט: "זאת שאלת הבחירות: זה או ימין, או פלסטין".
אפשר להבין מדוע בר לא אהב את הדברים, בלשון המעטה. כבר באותו יום הודיע שיתבע את נתניהו, וכעבור קצת יותר משבועיים, ב־14 באוקטובר, הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז תביעת לשון הרע בסך שלושה מיליון שקלים. לטענתו, ראש הממשלה יודע שההאשמות אינן נכונות, ובכל זאת מפיץ אותן כדי להפיל עליו את האחריות לטבח ולהסיר אותה מעצמו.
האם בר בכלל מתכחש לאחריותו לאסון? דווקא לא. כבר באוקטובר 2023 הוא הודיע שהשב"כ כשל במתן ההתרעה ושהוא עצמו נושא באחריות. בתחקיר שפרסם הארגון במרץ 2025 הוא הלך רחוק עוד יותר, וקבע שאילו השב"כ פעל אחרת, בשנים שקדמו למתקפה ובלילה עצמו, הטבח היה נמנע. גם בכתב התביעה בר לא חוזר בו מהדברים.
אז על מה הוא כן תובע? על ההבדל הגדול בין כישלון לבין הסתרה מכוונת. מבחינתו, אפשר לבקר אותו בחריפות על תפקוד השב"כ, על ההערכות שהתבררו כשגויות ועל ההחלטות שקיבל. דבר אחר לגמרי הוא להציג אותו כאדם שידע שחיי אזרחים נמצאים בסכנה, ובחר במודע שלא להציל אותם.
נתניהו לא השתכנע. בתגובה לתביעה הוא כתב לרונן בר: "רונן, אתה רציני?", וטען שהיה יכול להשיג אותו באמצעות הטלפון האדום או דרך מאבטחי השב"כ שנמצאים לידו מסביב לשעון. הוא גם שאל כמה חיים אפשר היה להציל אילו בר היה מתקשר בזמן. בר, מצדו, טוען שהמידע דווקא הועבר למזכירות הצבאית של ראש הממשלה, שהיא הכתובת הרשמית לעדכונים כאלה.
וכך, שלוש שנים אחרי הטבח, שני האנשים האלה עדיין מתווכחים מי היה צריך להתקשר למי. זו שאלה חשובה, ועוד נחזור אליה. אבל כשקוראים את 134 עמודי התביעה, מגלים שרונן בר רוצה לספר סיפור הרבה יותר ארוך.
למעשה, חלק גדול מכתב התביעה מוקדש דווקא לחודשים שלפני 7 באוקטובר. בר מתאר כיצד הזהיר שוב ושוב מפני התעצמות חמאס ומפני האפשרות שתפרוץ מלחמה, והמליץ לפעול נגד הארגון לפני שיהיה מאוחר מדי. לדבריו, נתניהו העדיף לשמור על השקט בעזה, גם כשהמצב הלך והחמיר. נתניהו מציג תמונה אחרת: הוא טוען שדווקא ראשי מערכת הביטחון, ובהם בר, העריכו שחמאס אינו מעוניין במלחמה ותמכו בהקלות ובהסדרה.
אז מי מהם צודק? ובכן, כשמתחילים לבדוק את המסמכים, מגלים שהתשובה אינה פשוטה. בר אכן התריע מפני סכנות, אבל השב"כ שרונן בר עמד בראשו גם החמיץ סימנים חשובים למתקפה. נתניהו אכן קיבל גם הערכות מרגיעות מגורמי הביטחון, אבל לאורך השנים הוא הוביל מדיניות שאפשרה לחמאס להמשיך ולהתעצם.
כדי להבין איך הדברים מסתדרים יחד, צריך לחזור אחורה, הרבה לפני הבוקר שבו הכול קרס.
השקט שהיה אמור להחזיק
לכאורה, הרעיון נשמע הגיוני. ישראל לא ממש מעוניינת בעוד מלחמה בעזה, עם הרוגים, פצועים, יישובים מושבתים ונזק כלכלי עצום. אם אפשר לשמור על השקט ולהימנע מעימותים מיותרים, למה לא? בינתיים אפשר להתפנות לאיומים גדולים יותר, ובראשם איראן וחיזבאללה. אלא שיש בעיה אחת עם השיטה הזאת: בזמן שישראל נהנית משקט יחסי, חמאס ניצל אותו כדי להתחמש ולהתכונן למלחמה הבאה.
זו לא הייתה רק תפיסה של ראשי מערכת הביטחון. בדוח מבקר המדינה מנובמבר 2025 מופיעות הנחיות שהעביר המטה לביטחון לאומי לגופי הביטחון בשמו של נתניהו. באפריל 2019, למשל, נקבע שיש לעשות כל מאמץ להשאיר את עזה כזירה משנית ולהימנע ככל האפשר מהסלמה. בהנחיות ממאי 2020 הופיע יעד של "שימור חמאס ככתובת שלטונית אפקטיבית, מרוסנת ומרסנת". למען הדיוק, ההנחיות כללו גם צעדים למניעת התעצמות חמאס והיערכות למלחמה עתידית. ובכל זאת, הכיוון הכללי היה ברור: עדיף לדחות את העימות ולהתמקד בינתיים בזירות אחרות.
אחד הכלים לשמירה על השקט היה הכסף שהגיע מקטאר לרצועה, בין היתר לתמיכה באוכלוסייה. בר טוען בכתב התביעה שהשב"כ הזהיר את נתניהו שחלק מהכספים תורמים גם להתעצמות הצבאית של חמאס. נתניהו, מצדו, מצביע על גורמי ביטחון שתמכו בהסדרה ובהקלות לעזה. כך או כך, הכסף הקטארי היה חלק ממדיניות שנועדה לשמור על הרגיעה.
והיו אזהרות נוספות. לפי כתב התביעה, כבר בתחילת 2023 בר הבהיר לנתניהו שחמאס נעשה נועז יותר. למשל, הארגון מפעיל חוליות טרור ביהודה ושומרון מתוך עזה, בלי לשלם על כך מחיר משמעותי ברצועה עצמה. מבחינת בר, המשוואה הייתה בעייתית: חמאס יכול לפגוע בישראל באמצעות אחרים, ובינתיים להמשיך ליהנות משקט בבית. לכן המליץ להגיב גם בעזה, בין היתר באמצעות פגיעה באחראים להכוונת הפיגועים.
בפברואר האזהרה כבר הייתה חריפה יותר. ב-13 בחודש שלח בר לנתניהו מכתב אישי, שבו תיאר כיצד אויבי ישראל מסתכלים על הקרע הפנימי סביב החקיקה המשפטית ורואים הזדמנות. לדבריו, השילוב בין המשבר בישראל לבין המתיחות הביטחונית עלול להוביל ל"סופה המושלמת". בסוף המכתב ביקש להיפגש עם נתניהו בארבע עיניים.
נתניהו השיב כבר למחרת. אלא שלפי התיאור המופיע בתביעה, במקום להתייחס ישירות לסכנת המלחמה, הדגיש דווקא את אחריות השב"כ להגן על נבחרי הציבור, ובראשם ראש הממשלה ובני משפחתו. הפגישה האישית שרונן בר ביקש לא התקיימה.
מוזר, לא? ראש השב"כ מזהיר מפני סכנה ביטחונית למדינה, וראש הממשלה משיב לו על אבטחת אישי ציבור. את מלוא ההתכתבות עצמה לא ראינו, ולכן אי אפשר לקבוע שזו הייתה כל התמונה. ובכל זאת, התיאור מעורר תהיות.
החודשים חלפו, והאזהרות נמשכו. בר המליץ על פעולות התקפיות נגד גורמי טרור, ביקש להרחיב את מדיניות הסיכולים הממוקדים, וביולי העביר לנתניהו מסמך שבו הציע לפעול בצורה תקיפה יותר מול חמאס. אלא שכעבור כמה ימים, לפי התביעה, המסמך חזר אליו עם הערות בכתב ידו של נתניהו. באחת מהן כתב ראש הממשלה: "בדמוקרטיה השב"כ לא אחראי לעיצוב אסטרטגיה לאומית למדינת ישראל". צילום המסמך וההערות פורסם גם בתחקיר של רונן ברגמן ויובל רובוביץ'.
מבחינה רשמית, נתניהו צודק שקביעת האסטרטגיה הלאומית היא תפקידו של הדרג המדיני. אלא שלפי בר, הבעיה לא הייתה השאלה מי מוסמך להחליט, אלא העובדה שהמלצותיו לשינוי המדיניות לא קודמו.
ואז הגיע 23 ביולי 2023.
בשיחה אמר בר לנתניהו, לדבריו: "אני מוסר לך כאן היום התרעה למלחמה". הוא הסביר שאויבי ישראל רואים בקרע הפנימי הזדמנות לתקוף, והזהיר שלא ניתן יהיה לדעת מראש מתי בדיוק תפרוץ המלחמה. "לא יודע לתת יום ושעה מדויקים", הבהיר.
כדאי לשים לב למשפט האחרון. בר לא טען שהוא יודע שחמאס עומד לפרוץ את הגדר בבוקר 7 באוקטובר. הוא הזהיר מפני האפשרות למלחמה, ואפילו למלחמה בכמה זירות, על רקע היחלשות ההרתעה הישראלית. אזהרה רצינית בהחלט, אבל לא התרעה מודיעינית ממוקדת על המתקפה שאכן התרחשה.
בר לא היה היחיד שהזהיר. לפי תחקיר חדשות 12 מאוקטובר 2026, גם הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ושר הביטחון יואב גלנט העבירו לנתניהו מכתבי אזהרה על שחיקת ההרתעה ועל האפשרות שאויבי ישראל ינצלו את המשבר הפנימי.
לקראת חגי תשרי ההתרעות נמשכו. ב-21 בספטמבר הציג השב"כ המלצה לתקיפה מקדימה, שנועדה לשנות את המצב מול חמאס. אלא שלפי התביעה, בגלל הנחיית נתניהו לשמור על תקופת חגים שקטה, הומלץ לבצע אותה רק לאחר החגים.
כשקוראים את הדברים היום, קשה שלא לחשוב על 7 באוקטובר. האם תקיפה מוקדמת הייתה מונעת את הטבח? אין לדעת. ייתכן שהייתה משנה את תוכניות חמאס, וייתכן שהייתה מובילה לסבב לחימה מסוג אחר. אבל גם אם נקבל את גרסת בר במלואה, עולה שאלה מעניינת: אם בשב"כ חשבו שהמצב חמור כל כך, מדוע גם הם המליצו להמתין עד אחרי החגים?
שישה ימים לפני המתקפה, ב-1 באוקטובר, נערכה עוד הערכת מצב. לפי בר, הוא הזהיר מפני פעילות טרור בהיקף חריג והמליץ להתכונן לסיכול בכירים בחמאס. נתניהו, לדבריו, אישר לקדם את ההכנות, אך לא נתן בהמשך את ההוראות הדרושות לביצוען.
אלא שנתניהו מציג גם דברים אחרים שנאמרו באותו דיון. הוא פרסם ציטוטים של בר, שלפיהם ישראל אינה יכולה באותן נסיבות לצאת למלחמה יזומה בעזה, ואף כדאי לשקול הקלות הומניטריות. הציטוטים אמיתיים, אך בתחקירים שפורסמו הובאו חלקים נוספים מאותה ישיבה, שבהם בר הזהיר שסינוואר מתחזק וביקש לקדם תוכנית מבצעית נגד הנהגת חמאס.
אז מה בעצם רצה בר? לתקוף את חמאס או לשמור על השקט? מסתבר ששני הדברים יכולים להתקיים יחד. אפשר להתנגד למלחמה כוללת ובאותו זמן לתמוך בחיסול ממוקד. אפשר להזהיר מפני התחזקות האויב, ובכל זאת להעריך שהוא אינו מעוניין כרגע במלחמה.
ויש שאלה נוספת, לא פחות קשה, שנוגעת לרונן בר עצמו. הרי גם אם התריע שוב ושוב בפני נתניהו, הוא עמד בראש הארגון שהיה אמור לזהות את האיומים שמגיעים מתוך עזה. אז איך קרה שהשב"כ לא הצליח לזהות בזמן את המתקפה שחמאס הכין ממש מעבר לגדר?
תוכנית הייתה. התרעה לא
הנה פרט שקשה להאמין לו: כבר בשנת 2018 הגיעה לידי השב"כ תוכנית של חמאס לפשיטה רחבה על ישראל. בשנת 2022 הגיעה גרסה נוספת שלה. התוכנית, שכונתה בישראל "חומת יריחו", עסקה במתקפה על מוצבים ויישובים מעבר לגבול. כלומר, האפשרות שחמאס ינסה לבצע פלישה גדולה לא הייתה חדשה למערכת הביטחון.
אז איך קרה שהמתקפה בכל זאת הפתיעה את השב"כ?
לפי עיקרי התחקיר שפרסם הארגון במרץ 2025, התוכניות שהתקבלו לא הפכו ל"איום ייחוס". מאחורי המונח הצבאי הזה מסתתר רעיון פשוט: כדי להתכונן לאיום, צריך קודם להתייחס אליו כאפשרות ממשית, ולבנות סביבו תוכניות, מודיעין והיערכות מתאימה. במקרה של חמאס, השב"כ לא עשה זאת.
והיו סימנים נוספים. כבר בקיץ 2023 החלו להגיע ידיעות שעשויות היו להתאים להכנות למתקפה. אלא שהן לא נקשרו לתוכנית הגדולה, ולכן גם לא הובנו כחלק מתמונה רחבה יותר. בדיעבד, השב"כ עצמו קבע שמדובר באחת הסיבות המרכזיות לכישלון.
התחקיר מצא שורה של בעיות נוספות, למשל איסוף המודיעין מתוך עזה. במשך השנים התקשה השב"כ להפעיל סוכנים אנושיים ברצועה, במיוחד לאחר פגיעה משמעותית בתשתית המודיעין שלו בשנת 2018. גם היכולת לבצע פעולות חשאיות בעזה הייתה מוגבלת. ובכל זאת, בתחקיר נקבע שהיו לארגון אמצעים טכנולוגיים ומידע שלא נוצלו כראוי. כלומר, הבעיה לא הייתה רק שחסר מודיעין. גם במידע שכבר היה, לא תמיד ידעו להשתמש.
גם תפיסת האיום של השב"כ לא התאימה למציאות. הארגון ידע שחמאס בונה כוח צבאי משמעותי, עם חטיבות לוחמות, מנהרות, אמצעי לחימה ויכולות מיוחדות. ובכל זאת, חלק גדול מהעבודה המודיעינית והמבצעית המשיך להתבסס על שיטות שמתאימות לסיכול פיגועים: איתור חוליות, מעקב אחר מחבלים ומניעת חדירות נקודתיות. אלה כלים חשובים מאוד, אבל לא מספיקים מול אויב שמתכנן מתקפה צבאית רחבה.
גם חלוקת האחריות בין השב"כ לצה"ל לא הייתה ברורה מספיק. מי אמור להתריע כשחמאס כבר אינו רק ארגון שמוציא פיגועים, אלא כוח צבאי שמסוגל לצאת למלחמה? לפי התחקיר, שני הארגונים לא התאימו את חלוקת העבודה ביניהם לשינוי באיום.
ממצאי הבדיקה המקיפה שערך צה"ל ב-2025 מצביעים על כישלונות דומים בתוך הצבא עצמו, במיוחד הטיפול הלקוי בתוכנית "חומת יריחו" והפער בין האיום לבין ההיערכות להגנת הגבול.
גם ההנחות הבסיסיות לא נבחנו מספיק. בשב"כ העריכו שחמאס מעדיף להבעיר את יהודה ושומרון ולהפעיל משם טרור נגד ישראל, בלי לסכן את שלטונו בעזה. האפשרות שחמאס מטעה את ישראל בכוונה, ומסתיר הכנות למתקפה גדולה מאחורי התנהלות שנראית שגרתית, לא נבחנה ברצינות מספקת.
לפי התחקיר, במשך השנים גם נחלשו מנגנוני הבקרה הפנימיים של השב"כ, בעקבות סגירה הדרגתית של יחידות שעסקו בכך. תפקידם של המנגנונים האלה היה בין היתר לאתר כשלים ולערער על הערכות קיימות. בלי בקרה טובה, קל יותר להמשיך להאמין בהסבר אחד, גם כשמתחילים להופיע סימנים שסותרים אותו.
לכל אלה הצטרפה הערכת יתר של המכשול שהוקם בגבול עזה ושל יכולת צה"ל להתמודד עם חדירה. במילים פשוטות, בשב"כ האמינו יותר מדי בגדר ובכוחות שמאחוריה.
ומה לגבי רונן בר עצמו? הוא נכנס לתפקיד ראש השב"כ באוקטובר 2021, כך שחלק מהבעיות התחילו עוד לפני כהונתו. מצד שני, אחת הגרסאות של תוכנית המתקפה הגיעה לארגון כבר בתקופתו, וגם הסימנים המקדימים הצטברו במשמרת שלו. אין בכך הוכחה שרונן בר עצמו קרא את התוכנית, ובוודאי לא שידע על הטבח המתקרב. אבל בהחלט יש כאן שאלות קשות על אחריותו כמי שעמד בראש הארגון.
בר עצמו תיאר את כישלון השב"כ במילים חריפות. כשפורסמו עיקרי התחקיר הוא אמר: "שירות הביטחון הכללי לא מנע את טבח 7 באוקטובר", והוסיף שיישא את העול הזה כל חייו. הוא אף קבע שאילו השב"כ פעל אחרת, בשנים שקדמו למתקפה ובלילה עצמו, הטבח היה נמנע.
כאן כדאי לחזור לרגע למחלוקת עם נתניהו. כל הכשלים האלה אינם מוכיחים שראש הממשלה צדק כשהאשים את בר בהסתרת מידע מכוונת. מצד שני, העובדה שרונן בר הזהיר את נתניהו מפני מלחמה אינה פוטרת אותו מאחריות למחדלים בשב"כ.
בינתיים, אפשר לקבוע דבר אחד בבירור: הכישלון של השב"כ לא התחיל בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. הוא התפתח במשך שנים, בהערכות שגויות, במידע שלא נוצל ובבעיות שלא טופלו. אבל בלילה ההוא הכול התנקז לשעות ספורות, שבהן הגיעו עוד ועוד סימנים חריגים מעזה, ואנשי השב"כ ניסו להבין מה קורה מעבר לגדר.
מה בדיוק ידעו באותו לילה, אילו החלטות קיבל רונן בר, ומתי המידע הגיע ללשכת ראש הממשלה? כדי להבין זאת, כדאי לעקוב אחרי האירועים כמעט שעה אחרי שעה.
השעות שלפני המתקפה
בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר 2023, בסביבות השעה 1:00, הופצה במערכת הביטחון תמונת מצב מודיעינית. מצד אחד הופיעו בה סימנים להיערכות חמאס לשעת חירום. מצד שני, היו גם סימנים לשגרה ולשמירה על הריסון. ההערכה הייתה שחמאס אינו מעוניין כרגע להיכנס למערכה.
אחד הדברים שהטרידו את אנשי השב"כ היה הפעלה של עשרות כרטיסי סים ברשת תקשורת ששימשה את חמאס. עד השעה 04:30 לפנות בוקר הופעלו בהדרגה כ-45 כרטיסים כאלה. בדיעבד קל לראות בכך סימן למתקפה המתקרבת. אלא שלפי תחקיר השב"כ, היו מקרים דומים בעבר שלא הסתיימו במתקפה. בחגי תשרי של 2022, למשל, הופעלו 38 כרטיסים, וברמדאן 2023 הופעלו 37. בשני המקרים חמאס לא תקף.
ההשוואה הזאת סייעה להרגיע את החששות. בדיעבד, היא הייתה חלק מהטעות, כפי שהסביר השב"כ גם בממצאי התחקיר שפורסמו בחדשות 12.
ובכל זאת, אנשי השב"כ לא ישבו בחיבוק ידיים. לפי כתב התביעה של בר, כבר מסביבות השעה 23:00 התקיימו שיחות בין בעלי תפקידים בשב"כ למקביליהם בצה"ל. בסביבות השעה 2:00 החליט ראש אגף המבצעים בשב"כ להקפיץ לדרום צוות לוחמים המכונה "טקילה", מחשש לפיגוע. ההחלטה התקבלה עוד לפני הערכת המצב שכינס בר בהמשך הלילה.
בשעה 03:03 הפיץ השב"כ הודעת התרעה לצה"ל, למשטרה ולמטה לביטחון לאומי. ההודעה דיווחה על פעילות חריגה ברשת הסימים, שעשויה להעיד על פעילות התקפית של חמאס. בדיעבד התברר שההתרעה הייתה חלשה מדי. לפי תחקיר השב"כ, היא נשלחה בשלב שבו עוד אפשר היה להגביר את הכוננות ולשנות את היערכות הכוחות בגבול, אך לא הובילה למענה המתאים.
כאן צריך לעצור לרגע. מצד אחד, אי אפשר לומר שהשב"כ לא העביר התרעה בכלל. הוא זיהה פעילות חריגה, עדכן את צה"ל ואפילו הקפיץ לוחמים לשטח. מצד שני, אנשי הארגון לא הבינו את גודל הסכנה, והפעולות שננקטו התאימו לאפשרות של פיגוע נקודתי, לא למתקפה של אלפי מחבלים.
ומה קרה בינתיים בלשכת ראש הממשלה?
בשעה 03:55 קיבל קצין המודיעין במזכירות הצבאית של נתניהו שיחה שהפנתה את תשומת ליבו להודעה מודיעינית חשובה. אלא שלצד הסימנים המחשידים הופיעו בה גם הערכות מרגיעות, והקצין החליט שאין צורך להעיר את המזכיר הצבאי, האלוף אבי גיל.
כך תיאר גיל את הדברים בריאיון לחדשות 12 באוקטובר 2026. לדבריו, המידע הגיע למערכות המודיעין של המזכירות הצבאית לאורך הלילה, אך לא הצביע על סכנה מידית. כלומר, המידע הגיע ללשכת המזכירות הצבאית, אבל בשלב הזה לא הועבר הלאה לנתניהו.
בינתיים, בשעה 04:30, כינס רונן בר הערכת מצב בהשתתפות בכירים בשב"כ. גם בדיון הזה לא זוהתה מתקפה בסדר הגודל שהתקרב לגבול. ההסבר המוביל היה שחמאס נערך לאפשרות של פעולה ישראלית, אם כי הועלתה גם האפשרות לפיגוע חדירה או חטיפה. בר הנחה להיערך לאפשרות הזאת ולקדם את צוות טקילה שכבר הוקפץ לעבר הגבול.
הדיון הסתיים בסביבות השעה 05:15. לפי כתב התביעה, בר הורה להעביר את עיקריו למזכיר הצבאי של ראש הממשלה וללשכת הרמטכ"ל. ההוראה נרשמה ביומן חמ"ל השב"כ בשעה 06:06.
אלא שהשעון המשיך לרוץ.
בשעה 06:12 התעורר אבי גיל משיחת טלפון של ראש לשכתו של בר. הוא התבקש לעבור לטלפון המאובטח, וכששאל במה מדובר קיבל תשובה של מילה אחת: "דרום". כעבור כמה דקות שמע על הסימנים המחשידים, על האפשרויות שנבחנו ועל שליחת צוות טקילה. אלא שגם בשיחה הזאת לא נאמר לו שמתקפה גדולה עומדת להתחיל מיד.
גיל החליט לברר את המצב גם מול הצבא לפני שיעדכן את נתניהו. בשעה 06:22 התקשר לראש לשכת הרמטכ"ל. השניים שוחחו כמה דקות, ובעודם מדברים החלו להגיע ההתרעות על ירי הרקטות מעזה. כעת השעה הייתה כבר 06:29. המתקפה החלה.
גיל התקשר מיד לנתניהו ועדכן אותו על האירועים. זו הייתה שיחה קצרה, בטלפון הנייד. בשעה 06:40 התקיימה שיחה נוספת, הפעם בקו המאובטח, שבה מסר גיל עדכון מפורט יותר והבהיר לנתניהו שישראל נמצאת במלחמה.
וכך אנחנו חוזרים לאחת ההאשמות המרכזיות של נתניהו: רונן בר ידע על סכנה ממשית ובחר שלא להעיר אותו. בר משיב שהמידע הועבר לאורך הלילה לגורמי הביטחון, כולל המזכירות הצבאית של ראש הממשלה, ושהוא עצמו הורה לעדכן את גיל בסיום הערכת המצב. בתגובת הליכוד לריאיון של גיל נטען כי המזכיר הצבאי קיבל מידע על הסימנים המעידים ולא העביר אותו לראש הממשלה בזמן.
ויש עוד כמה פרטים שחשוב להכיר. נתניהו טען שרונן בר קיים באותו לילה שיחות רבות עם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן אהרן חליוה. בר מכחיש זאת, וטוען שלא שוחח עם השניים כלל. לדבריו, מי שניהלו שיחות היו אנשי השב"כ עם עמיתיהם בצה"ל.
ומה לגבי כיתות הכוננות ומסיבת הנובה? בר טוען שכוחות צה"ל וכיתות הכוננות אינם כפופים לשב"כ, ושהוא כלל לא ידע על קיומה של המסיבה. ממילא, לדבריו, לא יכול היה להחליט שלא לפנות אותה. עם זאת, גם אם בר לא היה מוסמך להפעיל את הכוחות או לפנות את המסיבה, אין בכך כדי לפטור את השב"כ מהאחריות להעביר התרעה ברורה על סכנה אפשרית.
אז מה אפשר ללמוד מכל הסיפור הזה?
התמונה שעולה חמורה מספיק גם בלי להניח הסתרה מכוונת: השב"כ זיהה סימנים חריגים, אך לא הבין את היקף הסכנה ולא נערך בהתאם. ועדיין, שאלות קשות נותרות פתוחות.
מדוע בר לא וידא שהעדכון הגיע לאבי גיל מוקדם יותר? האם קצין המודיעין במזכירות הצבאית היה צריך להעיר את גיל כבר בשעה 3:55? ומדוע כל הסימנים החריגים לא הובילו להעלאת הכוננות בגבול?
מי יכתוב את הסיפור של 7 באוקטובר?
לא עברו אפילו שלושה שבועות מהטבח, והוויכוח על האחריות פרץ. ב-29 באוקטובר 2023 פרסם נתניהו הודעה ברשת X, ובה טען שמעולם לא קיבל התרעה על כוונות חמאס לפתוח במלחמה. לדבריו, כל ראשי מערכת הביטחון העריכו שוב ושוב שחמאס מורתע ומעוניין בהסדרה.
ההודעה עוררה סערה, וכעבור כמה שעות נתניהו מחק אותה ופרסם התנצלות: "טעיתי. דברים שאמרתי בעקבות מסיבת העיתונאים לא היו צריכים להיאמר".
ההתנצלות לא סיימה את הוויכוח. ככל שעבר הזמן, נתניהו המשיך להדגיש את הכישלון של ראשי מערכת הביטחון, ואילו בר ואחרים ביקשו לבחון גם את המדיניות שהובילה הממשלה בשנים שקדמו לטבח. לאט לאט התגבשו שתי גרסאות שונות של אותו סיפור, וכל צד התמקד בעיקר בעובדות שחיזקו את עמדתו.
במרץ 2025 העימות עלה מדרגה. נתניהו הודיע שאיבד את האמון ברונן בר, והממשלה החליטה להפסיק את כהונתו כראש השב"כ. ההחלטה הגיעה לבג"ץ, ובאפריל הגיש בר תצהיר שבו פירט את גרסתו על אירועי 7 באוקטובר ועל היחסים עם ראש הממשלה. הוא טען, בין היתר, שהעביר לנתניהו התרעות ביטחוניות, וגם האשים אותו בניסיון להשתמש בסמכויות השב"כ נגד פעילי מחאה. לשכת נתניהו דחתה את הטענות וכינתה את התצהיר שקרי.
ב-28 באפריל הודיע בר שיפרוש מתפקידו ב-15 ביוני. הממשלה ביטלה בעקבות זאת את החלטת הפיטורים, אך בג"ץ המשיך לדון בעתירות. ב-21 במאי קבע בית המשפט שהחלטת הממשלה המקורית להפסיק את כהונתו התקבלה שלא כדין. בר סיים את תפקידו ביוני, כפי שהודיע, אך הסכסוך עם נתניהו היה רחוק מסיום.
בפברואר 2026 הגיע תורו של ראש הממשלה להציג לציבור מסמכים. נתניהו פרסם מסמך בן 55 עמודים, שהציג כמענה שלו לשאלות מבקר המדינה על אירועי 7 באוקטובר. היו בו ציטוטים מדיונים ביטחוניים, שבהם ראשי מערכת הביטחון, ובר בתוכם, העריכו שחמאס אינו מעוניין במלחמה והמליצו על צעדים לשמירת הרגיעה.
המסמך בהחלט העלה שאלות קשות לגבי בר. כפי שראינו, לצד ההתרעות שהשמיע, הוא גם תמך במצבים מסוימים בהקלות לעזה והסתייג ממלחמה יזומה. אלא שכאן התעוררה בעיה אחרת: נתניהו לא פרסם את הפרוטוקולים המלאים, אלא קטעים שבחר מתוכם.
עד כמה הבחירה הזאת משנה את התמונה? הנה דוגמה. במסמך של נתניהו הופיעה הערכה של המוסד מספטמבר 2023, שלפיה חמאס משתדל להימנע מעימות צבאי עם ישראל. אלא שבאוקטובר 2026 חשפו העיתונאים רונן ברגמן ויובל רובוביץ' שגם המשך המשפט חשוב: לפי המוסד, חמאס אומנם נזהר מעימות, אך אינו נרתע ממנו אם יידרש לכך.
בתחקיר שפרסמו ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet השוו השניים את המסמך של נתניהו למסמכי מקור, והציגו שורה של השמטות וסתירות. לטענתם, חלק מהציטוטים נחתכו באופן ששינה את משמעותם. הליכוד דחה את הממצאים וכינה את התחקיר תעמולה פוליטית שקרית.
אז מי מספר את הסיפור המלא? קשה לדעת כל עוד הציבור רואה בעיקר את המסמכים שכל צד בוחר לחשוף.
ברקע המאבק הזה עומדת בעיה נוספת, גדולה לא פחות: שלוש שנים אחרי הטבח, עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתבחן באופן עצמאי את התנהלות הדרג המדיני והביטחוני. בינתיים נמשכים הוויכוחים גם על התיעוד של אירועי 7 באוקטובר: האם נעשו שינויים בפרוטוקולים? מדוע חלק מחומרי ההקלטה והצילום לא הגיעו למשפחות? ומה קרה לתיעוד ממוצבים ויישובים שהותקפו?
בחלק מהשאלות האלה עסקנו בהרחבה בכתבה "מי רוצה להסתיר את האמת על 7 באוקטובר", המרכזת דיווחים וחשדות הנוגעים למסמכים, להקלטות ולחומרים חסרים.
על הרקע הזה אפשר להבין מדוע בחר בר לפנות לבית המשפט. לדבריו, הוא המתין להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שבה יוכל להציג את המסמכים ולהשיב לשאלות. משזו לא הוקמה וההאשמות נגדו נמשכו, החליט להגיש את תביעת הדיבה נגד נתניהו.
אלא שגם כאן מחכה לרונן בר משוכה משפטית. נתניהו הוא גם חבר כנסת, והחוק מעניק לחברי הכנסת חסינות מפני תביעות על דברים שאמרו במסגרת תפקידם. אם נתניהו יטען שהפוסט שפרסם מוגן בחסינות הזאת, בית המשפט יצטרך להכריע בכך לפני שיבחן את ההאשמות עצמן.
בר, מצדו, כבר טוען בכתב התביעה שהפוסט לא פורסם במסגרת תפקידו של נתניהו כחבר כנסת, ולכן אינו חסין. אם בית המשפט יקבל בכל זאת את טענת החסינות, התביעה עלולה להסתיים בלי בירור השאלה מי מהשניים דובר אמת.
ואפילו אם התביעה תתקדם, בית המשפט יתמקד בשאלה אם הדברים שפרסם נתניהו מהווים לשון הרע ואם עומדות לו הגנות משפטיות. הוא עשוי להידרש למסמכים ולעדויות על מה שהתרחש לפני 7 באוקטובר ובליל המתקפה, אך משפט דיבה אינו תחליף לחקירה מקיפה של התנהלות הממשלה ומערכת הביטחון.
וזו אולי האירוניה הגדולה בסיפור. אחרי שלוש שנים של תחקירים, מסמכים, הצהרות והאשמות, אחד הוויכוחים המרכזיים על 7 באוקטובר עשוי להתברר במסגרת תביעת דיבה.
התביעה אולי תכריע אם נתניהו פגע בשמו הטוב של בר. את הסיפור המלא של מה שהוביל ל-7 באוקטובר, ומה אפשר היה לעשות אחרת, היא לא תוכל לספר לבדה.
המשפט שלהם, האסון שלנו
שלושה מיליון שקלים הוא הסכום שרונן בר תובע מנתניהו, אבל המחיר האמיתי של הכישלון כבר שולם, והוא ממשיך להיגבות. שני בכירים שהיו מופקדים על ביטחון המדינה מתקוטטים, בזמן שהמשפחות ממשיכות לחיות עם תוצאות הכישלון.
שום פסק דין לא יחזיר את המתים, לא ירפא את הפצועים ולא ייתן לילד שאיבד את הוריו את מה שנלקח ממנו. זו המציאות המרה.
778 אזרחים נרצחו ביום הטבח עצמו, 7 באוקטובר 2023.
1,216 בני אדם, בהם 345 קטינים, התייתמו מאז פרוץ המלחמה.
34,878 אזרחים הוכרו מאז 7 באוקטובר עם נכות על רקע נפשי בעקבות פעולות איבה.
כ-30 אלף פצועי צה"ל וכוחות הביטחון נקלטו באגף השיקום באותה תקופה.
ועוד רבים מספור שאיבדו חברים, קרובים ובני משפחה. מאות אלפים סובלים ממצוקה, ואפילו לא זכו להכרה.
האם מדינת ישראל תסכים סוף סוף לברר את האמת?
ייתכן שהאמת לא תנחם, אך לפחות תוכל להביא מעט רפואה.
ובעיקר, היא תעזור למנוע את האסון הבא.
האיורים בכתבה נוצרו באמצעות בינה מלאכותית.
