מאת : גל שליו
01.10.2020 | 19:53
אני יודע שהחיים שלי, של אישתי בהריון ושל הבת שלי בת ה- 4 לעולם לא יחזרו למה שהיו.
אני היום כבר מודע לכך שאותי כבר לא יקבלו בחברה. זאת מחשבה כואבת ומעוררת פחד.
יש את אלו שקמים בתקווה יום, יום שהכל יחזור להרגלו בקרוב. יש את אלו שחושבים שבין יום, הכל יעבור.
אבל כל אדם נבון, שרואה את המציאות כפי שהיא ואינו נותן לדיסוננס לחלחל ולהשתיק את ההיגיון, יודע, שזאת רק ההתחלה.
אם היום איני יכול להיכנס לחנות או לסופר ללא מסכה, מה יקרה כשאני לא אהיה מוכן לחסן את המשפחה?
התחלנו את הסיפור הזה בלשטח את העקומה כמה שבועות. קיבלנו את זה, זרמנו עם הממסד, רצינו את בריאות הכלל גם אם זה יפגע בנו, בקושי היה ויכוח, בזמנו אפילו פרגנתי.
אנחנו שמונה חודשים לתוך הסיוט הזה, אף אחת מההפחדות שלהם לא יצאה לפועל, אפילו לא אחת ועדיין המגבלות מחמירות מידי יום.
אשאל אתכם שאלה בזמן שאני שואל את עצמי: אם הדרך היחידה לצאת מהסיוט הזה נמצאת בחיסון, אז מה קורה לאלו שאינם מוכנים להתחסן?
מה יעלה בגורלם?
– אין כניסה למקומות ציבוריים?
– אין תחבורה ציבורית?
– אין טיסות?
– אין שירות מדיני?
– אין בתי ספר? גנים?
– אין חידוש רישיון?
– אין מסעדות ואירועים?
אם בגלל מסיכה איני יכול לחיות כאדם חופשי בחברה, מה יקרה כשאני מתנגד לחיסון בכפייה?
אלו המחשבות שלי בימים האחרונים.
אלו צריכות גם להיות המחשבות שלכם אם אתם לא מתחסנים.
