מאת : מעיין בר
01.10.2020 | 19:57
דמיינו בראשכם את הסיטואציה הבאה – שישה פועלים עובדים על קרון על מסילת רכבת. מעליהם, עומד איש שמן ומביט בנוף. הרכבת נוסעת על המסילה אל עבר הפועלים ולא ניתן לעצור אותה, אלא על ידי דחיפתו של האיש השמן למסילת הרכבת אל מותו בכדי שיעצור בגופו את הקרון. במידה והדבר לא ייעשה, מוות מובטח לכל ששת הפועלים. מה אתם הייתם בוחרים לעשות?
דילמה אתית מפורסמת זו נקראת “דילמת הקרונית”. במחקרים שנעשו, הרוב המוחלט של הנשאלים טען כי היה בוחר להרוג אדם אחד על פני שישה.
בחודשים האחרונים, מדינת ישראל מטיחה בפנינו את “דילמת הקרונית” בדמות משבר הקורונה ומפצירה בנו להקריב מעט מרווחתנו הכלכלית ומזכויותינו למען הצלת הכלל. הגיוני.
הבעיה מתחילה כשמדינת ישראל קצת משקרת. כי בשטח, בחודשים האחרונים, מוקרבים כ-9,000,000 פועלים על מסילת הרכבת בכדי להציל איש שמן אחד הצופה בנוף מחלון ביתו בבלפור!
עדיין הגיוני?
הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה גוססת. שרידים אחרונים משיטת הממשל שהחלה באתונה מפנים את מקומם לשחיתות שלטונית, לבעלי הון הקונים נבחרי ציבור ולתאגידים המשתמשים בכספם ליצירת מציאות מעוותת המשרתת את צרכיהם בגיבוי הממשל. מאידך, עקרונות כמו חירות וזכות ההפגנה נדחקות לתחתית שרשרת המזון.
את ההפגנות מנסים לעצור בכל דרך, תחילה בתקנות חירום שקבע היועמ”ש כי אינן חוקיות וכלה בתיקון לחוק המגביל הפגנות בזמן סגר כללי, אשר יעמוד להצבעה בוועדת החוקה.
ולא, זה לא כי הפגנות פותחות שער לחרדים, אחדש לכם, חרדים שירצו לצפצף על תקנות, יצפצפו גם ללא הפגנות, אם כבר, ההפגנות הן המפלט היחידי שלהם. כך הם יכולים להמשיך בדרכם ולאמר “אבל יש הפגנות – גם אני זכאי”.
ההגבלות נועדו בכדי לדחוף את כולנו אל עבר הרכבת הדוהרת ולהציל את המשך שלטונו של הנאשם על ידי הבאת ערכי הדמוקרטיה לנקודות קיצון.
הרי ברור לכולנו כי תקנות חירום סופן להפוך לתקנות יום-יום. מדינת ישראל מצויה במצב חירום מיום היווסדה. כאשר ייפתח הצוהר לשליטה, ניטור והקפאת ההפגנות – תפתח גם הדלת לאיסורן כליל. ואנחנו, הציבור, בין סגר לסגר ובין מגבלת 500 ל-1000 מטר, נאבד מבלי לשים לב את זכויותינו, לעסקי הון-שלטון ותאגידים.
“לא ברור את מי משרתים האנשים במדים והאם המדים שלהם מייצגים שייכות לארגון או סוג של אופנה חולפת. הרחוב נראה כמו מסיבת תחפושות ענקית – רק שאיש אינו חוגג וכלל לא ברור אם ישנם אנשים של ממש מאחורי המסכות. בעיר נטולת ילדים, נטולת ילדות, בעיר שאין בה פנים אלא רק אורות ניאון מהבהבים” (פרופ’ יוחאי עתירה במאמרו “בלייד ראנר – הצילו עיר העתיד כבר כאן״).
אסור לנו להרים דגל לבן, גם בעולם הנשלט על ידי בעלי הון, תאגידי גז וזהב שחור.
אסור לנו להשאיר את ילדנו נטולי ילדות. אפשר לעצור את הרכבת.
