מאת : אמירה אדמון
03.11.2020 | 08:00
זכויות היסוד של האדם בישראל (התשנ״ב 1992 כולל תיקון 1994 ס״ח 1454 סעיף 1 ו-8) מושתתות על הכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין.
זכויותיו יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
חוק יסוד זה, מטרתו הינה להגן על כבוד האדם וחירותו כאמור לעיל, בכדי לעגן בחוק היסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הכוונה בחוק זה היא שאין לפגוע בחייו של אדם, בגופו או בכבודו.
גם בקניינו של האדם אין לפגוע וכל אזרח מדינת ישראל זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו במאסר, מעצר ובהסגרה בכל דרך שהיא.
אין נכנסים לרשות היחיד של האדם שלא בהסכמתו. אין עורכים חיפוש בגופו או בכליו של אדם.
זכות יסוד כבוד האדם וחירותו מופרת ע״י התנגשות עם חוקים אחרים
על פי הרעיון של חוק יסוד ׳כבוד האדם וחירותו׳, כל אדם יכול ליהנות מזכויות יסוד אלה, אך לצערנו אנו רואים בשנים האחרונות התנגשות עם חוקים אחרים, מה שמביא לפעולה הפוכה – פגיעה בכבודו וחירותו של האדם.
לדוגמא, אנשים שאינם נמנים עם הזרמים הדתיים במדינה, נפגעת היכולת שלהם לממש זכויות כגון חופש העיסוק וחופש הדת. כמו חקלאים אשר לפרנסתם מגדלים חזירים ואינם יכולים לעסוק במקצוע לפרנסתם.
למעשה מי שחיבל בחוקים אלה היה בית המשפט העליון שבראשו הנשיא אהרון ברק.
במהלך השנים, ברק, ביטל 15 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה מוחלטת לחוקי היסוד.
היעדרן של מספר זכויות מהותיות בחוק יסוד ׳כבוד האדם וחירותו׳ כגון: הזכות לשוויון, לחופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש התארגנות ועוד, בולטות בשנים האחרונות, אך השאלה הנשאלת היא: ״האם יושם חוק זה בכלל?״ בואו נחזור לשנה החשוכה, שנת 1956, עם הגיעם של עולי תימן.
ילדים נעלמו, נרצחו, נעשו בהם ניסויים נוראיים למטרת מחקר, שללו את חופש הביטוי של הרב עוזי משולם ז״ל, אשר נעצר לאחר מהומות יחד עם תומכיו, שאחד מהם נורה ונהרג ע״י המשטרה וזאת, לאחר שהובטח להם כי לא ייפגעו וזה לא הסתיים מאז ועד היום.
זכויות האדם וחירותו – האומנם?
עם כניסתה של אג׳נדה 21 (1992) ואישורה באו״ם, ישראל היתה בין המדינות הראשונות אשר חתמו על הסכם זה ולמעשה באמצעות אג׳נדה זו, נשללו כל זכויות האדם.
השינוי נעשה בהדרגה משנת 1994 של המאה הקודמת ועד היום, אנו כבר חשים חסרי אונים, כאשר גם ״חזקת הגיל הרך״ בוטלה.
אנו לא חשנו, איך תחת אפינו זכויות יסודיות יותר, כגון זכותו הבסיסית והעקרונית של ייצוג אדם שנשפט ונעצר, באמצעות עו״ד מהסנגוריה הציבורית אינה מיושמת.
ראו מקרה ״לורי שם-טוב ופרשת הבלוגרים״.
גם אדם שרצח זכאי לייצוג משפטי.
פה מדובר על חופש הביטוי והכתיבה, אך למערכת המשפט המבאישה, צרם האגו המנופח, כאשר לורי שם-טוב עיתונאית במקצועה, חשפה את מעשי הפשיעה של מערכת הרווחה, שמזה 70 שנים מאז קום המדינה, מהווה את חותמת הגומי של השופטים, על פיה יישק דבר.
ללורי שם-טוב אין ייצוג מהסנגוריה הציבורית, מה שנוגד לחלוטין את החוק לייצוג משפטי לכל אדם שהורשע בעבירה פלילית.
ניסויים בבני אדם – סתירה חמורה של חוק יסוד ׳כבוד האדם וחירותו׳
על פי סד״פ (סדר דין פלילי) פקודת החוק הפלילי 1936 סעיף 248, רופא שאינו מיידע את מטופליו על כוונותיו בפעולות רפואיות דינו כדין תקיפה.
כמה אנשים תקפה מדינת ישראל מאז ועד היום? ניסויים בזקנים ללא ידיעתם (ראה: ׳בגידת הרופאים׳, תכנית ״עובדה״), ניסויים בנשים הרות באמצעות בדיקת מי שפיר שנועדו למטרת מחקר וגרמו למות עוברים? והזרוע עוד נטויה.
בואו ונסכם בזאת (וחובת כל אזרח לדעת), זכויות אלה אמורות להינתן לתושבי ישראל מכוח העקרונות הכלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת חוק יסוד ׳כבוד האדם וחירותו׳.
זכויות אלה למעשה, אינן מוגנות בחוק היסוד, משמע, ניתן באופן תיאורטי לפגוע בהן ולבטלן בהליך דמוקרטי, מה שאנו עדים לו היום בשנת 2020 מאז פרוץ מגיפת הקורונה, כאשר השאלה הנשאלת היא, האם זו אחת ההזדמנויות לשליטה על אזרחי העולם?
