מאת: רינת אמור
05.10.2020 | 19:22
מעט, מעט מדי מדובר על הדבר הכי חשוב בעצם. הילדים שלנו, הילדים של העולם. טשרניחובסקי כתב בשירו “העולם בזכותו של מי קיים?” “בזכות קטנטנים”.
התקופה הזו היא אתגר עצום להורים שבינינו, אבל לא רק. דרך הפריזמה של הורות או חינוך ילדים, כל הסוגיות האחרות מקבלות משנה תוקף, בריאות, תזונה, חיסונים, קרינה, טכנוקרטיה, דיקטטורה, העברת ידע, חינוך לערכים ובעצם כל סוגיה שתחשבו עליה. הרי הילדים הם ההווה והם העתיד.
הם הצחוק, התמימות, האהבה בטהרתה. נהרות של מילים לא יצליחו לתאר את האושר המתפשט בי למשמע צחוקו של ילד.
אני כותבת גם כאשת חינוך אשר ראתה מקרוב כיצד מערכת החינוך הורסת את חדוות היצירה, החקר והסקרנות בקרב הילדים בעקביות, בהתמדה ובשיטתיות, בעודה מצהירה כי “הילד במרכז”, “חנוך לנער על פי דרכו” ועוד כהנא וכהנא סיסמאות מלבבות (פרופסור צבי לם ואחרים תומכים בטענה).
כמי שרצתה “לשנות מבפנים”, ראיתי את כל תחלואות המערכת ממורים אשר מטעים תלמידים (שגיאות כתיב, תכנים, ניסוחים), דרך אלימות של תלמידים, אנשי צוות והורים בוריאציות שונות ועד למנהלי בתי ספר שהפכו ליח”צנים ולמרצים את ההורים.
הידעתם? שורש המילה מורה וכן הורה הוא יר”ה. יש במערכת החינוך א/נשים טובים/ות רבים/ות, כאלה שעושים יום ולילה ומכל הלב, איני מזלזלת בעבודת המחנך, להיפך, הבעיה שכולם/ן התרגלו לא לשאול שאלות, לא להעלות את הדילמות האמיתיות על פני השטח, לחנך לממלכתיות ולצייתנות (כיבוד החוק במילים מכובסות, בלי שאלות). כאשר נכנסתי לכיתה אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה להסיר את תמונת הנאשם בפלילים וחברו ליצן החצר רובי ריבלין מ”פינת הלאום”, שהיא כשלעצמה מיותרת.
ניסיתי, באמת שניסיתי לחנך לביקורתיות, לחשיבה עצמאית. בכיתות הגבוהות טרחתי לספר להם על הניסוי של מיליגרם ולהסביר את משמעותו. אנשים כמוני, נפלטים מן המערכת, היא לא מחבבת אותם, הם חושפים את מבושיה, ואלה מבישים.
שקט, זה מה שמנהלי בתי הספר אוהבים, לעבור במסדרונות ולשמוע שקט. למידה? חשוב, אבל פחות. העיקר שלא יהיו בעיות משמעת, שהיום יסתיים בשלום, שתלמיד לא יעז לערער על “סדרי עולם”.
ואחרי הדברים האלה נחזור לתקופתנו אנו. תקופה שהיא אתגר, שהיא הזדמנות בעצם, הזדמנות להתנער מהקילקול שאחז במערכת החינוך, הזדמנות לבנות מערכת המטילה הכל בספק, את המבנה ההיררכי, את שיטות העבודה, את החלוקה לקבוצות גיל (למה לא קבוצות עניין?), את המבנה הפיזי, סדר היום, הידע הנרכש ועוד.
כאמא לשלושה ילדים קטנים (4, 6, 9) אני כואבת וחרדה, כואבת את גזל הילדות שלהם וחרדה מגזל העתיד שלהם. מדוע גזל הילדות אחרי כל מה שכתבתי בגנות מערכת החינוך? מפני שהדבר הכי משמעותי שמסגרות החינוך נתנו להם, זה המפגש עם קבוצת השווים, החבר’ה שלהם אם תרצו. כל תלמיד שנה א׳ במדעי החברה, ידקלם לכם על החשיבות של חברת השווים להתפתחות של הילד ואת זה הם גוזלים ובענק. לא רק שהם סגרו את מערכת החינוך, הם גם הותירו אותנו ואת ילדינו עם ברירת מחדל איומה: לימודים מרחוק, בזום. ביקור קצר בקבוצות מורים ילמד אתכם כמה המורות לא מרוצות מהסידור הזה, כמה הוא רע להן ולמשפחותיהן.
ההורים זועמים ו/או מתוסכלים על כך שהם הפכו בן לילה למורים ללא משכורת, והילדים? נדפקים, כמו זית בין אבני הריחיים. את מי זה משרת? את גלנט וחבריו שמעדיפים למידה מרחוק, שהיא רחוק מלמידה והעיקר שעשו ״וי״ ולא יצטרכו לפצות מישהו חלילה.
אבל… על גזל הילדות לא תהיה להם מחילה, על כל דמעה של כל אם בישראל כתוצאה מהכאוס היזום הזה, הונאת הכתר הזו, הם ישלמו את המחיר.
אנחנו בנתיים ננער את החול ונתחיל להקים מרצוננו או מכורח הנסיבות, מסגרות חינוך שיתמקדו בכישורי חיים ברוח חמשת הממ״ים (לא כמו השיעור שהם קוראים לו “כישורי חיים”) ומסגרות קהילתיות לא מחייבות. לא טעה מי שאמר הכל לטובה, בקשר לגזל העתיד, זה תלוי רק בנו. האם נעמוד בפרץ? או שניתן לדבר להתרחש באדישות המאפיינת את בני האנוש? אדישות אשר את עומקה ומימדיה גיליתי בשנותיי כאמא. אתם קוראים להם כבשים, אני קוראת לזה תסמונת בת היענה, על כך ארחיב בהזדמנות אחרת.
כולי תקווה שמי שצריך לשלם את המחיר על הגזל הנורא הזה ישלם אותו, כולי תקווה שילדינו יצאו מהמשבר הזה מחוזקים, נבונים, עצמאיים במחשבה ובכלל, חופשיים בגופם ובנפשם. בקשר אלינו, כמבוגרים אחראיים והורים, כולי תקווה שנשכיל לקחת אחריות על ילדינו, לאהוב אותם מקרוב כל הזמן ולזכור שהם בעצם כל מה שיש לנו בעולם באמת. אל תשכחו ״העולם בזכותו של מי קיים?״.
העולם בזכותו של מי קיים?
שאול טשרניחובסקי
“הָעוֹלָם
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?”
– בִּזְכוּתָם שֶׁל נִצָּנִים
בַּשָּׂדוֹת וּבַגַּנִּים,
בִּיעָרוֹת וְעַל שְׂפַת אֲגָם, –
בִּזְכוּתָם קַיָּם!
“הָעוֹלָם
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?”
– בִּזְכוּתָם שֶׁל פַּרְפָּרִים
בַּשָּׂדוֹת וּבַכָּרִים
בָּאָבִיב וּבְקַיִץ חָם, –
בִּזְכוּתָם קַיָּם!
“הָעוֹלָם
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?”
– בִּזְכוּתָם שֶׁל וְלָדוֹת:
דָּג, צְפַרְדֵּעַ וּלְטָאוֹת
בִּבְרֵכוֹת וּבְמֵי הַיָּם, –
בִּזְכוּתָם קַיָּם!
“הָעוֹלָם
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?”
– בִּזְכוּתָם שֶׁל אֶפְרוֹחִים
בַּקִּנִּים בֵּין הַחוֹחִים,
בַּגַּגּוֹת וְעַל כָּל עֵץ רָם, –
בִּזְכוּתָם קַיָּם!
“הָעוֹלָם
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?”
– בִּזְכוּתָם שֶׁל תִּינוֹקוֹת
בַּבָּתִּים וּבַסֻּכּוֹת,
בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הֵם שָׁם, –
בִּזְכוּתָם קַיָּם!
“הָעוֹלָם
בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מִי קַיָּם?”
– בִּזְכוּתָם שֶׁל קְטַנְטַנִּים,
בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל הַזְּמַנִּים, –
וּבִזְכוּת קְטַנֵּי עוֹלָם
הָעוֹלָם קַיָּם!
