איראן כבר מצויה בסוג של מלחמה עם ישראל, דרך הפרוקסי שלה בלבנון, בתימן ובסוריה. המאבק נמשך מעל ומתחת לרדאר מזה שנים,אבל לא לכך מכוונת השאלה שבכותרת, אלא למלחמה כוללת, המלחמה בהא הידיעה.זו שמעוררת בי דאגה ופחד לאחר הטראומה של ה- 7 באוקטובר. אכן, אמונת הבסיס שאנו מוגנים ויכולים להתמודד עם כל איום, קרסה אצל חלק מהאנשים באותו יום שחור. אם זה מה שהצליח לעשות לנו הכוח החלש ביותר, בו תומכים האיראנים באזור, מה יקרה כשמדינה של 90 מיליון אזרחים תצטרף במלוא כוחה למערכה?
את השאלה המדאיגה הזו אצא לבדוק. אבל לפני סוגיית היכולת (צבאית, כלכלית) כדאי להתחיל עם הרצון. כלומר, האם איראן רוצה בכלל מלחמה עם ישראל.
עד כמה האיראנים הם פרו-פלסטינים?
מעניין שעד לפני מספר עשורים, אפילו כששררו יחסים טובים למדי בין ישראל לאיראן, הייתה האחרונה עוד יותר פרו-פלסטינית מהיום. באותה עת, האמריקאים והבריטים ניצלו את הנפט האיראני ומנעו ניסיונות הלאמה למען העם. אין פלא שהאיראנים ראו את עצמם ואת הפלסטינים כמצויים במאבק משותף בנוכחות הקולוניאלית במזרח התיכון. היחס התומך בפלסטינים נשמר גם עם פרוץ המהפכה האיראנית ב- 1979, כאשר יאסר ערפאת היה מהדמויות העולמיות הראשונות שהגיעו לביקור רשמי במדינה לאחר המהפכה. ערפאת התקבל בטהרן ברוב כבוד והוקמה שגרירות פלסטינית במרכז טהרן.
תמונות של ערפאת וחומייני בטהרן, מתוך כתבה שפורסמה במעריב. צילום: רויטרס
ואולם, עד מהרה היחס הציבורי השתנה. ב- 1980 פרצה מלחמת אירן עיראק, שנמשכה 8 שנים וגבתה מהאיראנים בין 400 ל- 800 אלף חללים (לפי ויקיפדיה). חשוב להבין שהמלחמה הזו היא טראומה לאומית קשה עבור האיראנים, שעדיין מתווה את צעדיהם במישורים רבים. מסיבותיהם שלהם, תמכו הפלסטינים דווקא באויב המר באותה מלחמה. עבור איראנים רבים הכתם הזה עדיין לא סר, אז גם היום אי אפשר לומר שהם מתים על הפלסטינים, אך הציבור מוכן לבלוע את הצפרדע.
מה שיותר רלוונטי וקשה לבליעה, הוא המצב הכלכלי. לעת עתה נאמר שאיראן חווה משבר כלכלי מחריד, ושהחשש מפני מלחמה אזורית הביא בשבועות האחרונים לצניחה נוספת של המטבע המקומי. הציבור האיראני תוהה, וניתן להבין אותו, מדוע להשקיע תקציבים אדירים בארגונים רחוקים, בעוד שמצבו הכלכלי הולך ומחריף בדיוק מסיבה זו.
עם זאת, קשה לומר מה בדיוק חושב הציבור באיראן, שכן השימוש ברשתות חברתיות אסור (למרות שבתכל'ס כן משתמשים בהן). ובכלל, די מסוכן לומר שם דברים הנוגדים את רוח המשטר. לכן את המידע אנו מקבלים באופן עקיף. למשל, לאחרונה התקיימו שני משחקי כדורגל בין הקבוצות האהודות ביותר במדינה, פרספוליס ואיסתיקלאל (מכבי והפועל שלהם). בשני "הדרבים" ניסו לקיים דקת דומייה למען הפלסטינים, אך קריאות הבוז של האוהדים מנעו זאת והדהדו באצטדיון. כאשר ניסו אנשים בקהל להרים את דגלי פלסטין, הם נתקלו בקריאות גנאי וביחס עוין מהאוהדים שלצידם.
ועוד אינדיקציה: לפני זמן מה תלו השלטונות בעיר משהד שלטי חוצות, התומכים בחמאס, אך לאחר שעתיים יד נעלמה הסירה אותם. בנוסף, בהפגנות תמיכה בפלסטינים שאורגנו על ידי המשטר הנוכחות הייתה דלילה יחסית. זוהי דרכו הפאסיבית של ציבור להביע הסתייגות, מאחר שאינו יכול להביע את דעתו באופן אקטיבי. ועדיין, לא כדאי לטפח אשליות. הדברים אינם נובעים מאמפתיה לישראל אלא מאהדה רעועה לפלסטינים, ובעיקר מדאגה כלכלית.
נכון, באיראן השלטון די מתעלם מהעם, אך הוא כן נאלץ להקשיב לרחשי הלב. ב- 15 השנים האחרונות עולה תדירות המחאות וכמות המשתתפים בהן, גם אם עדיין לא הגיעו לנקודה קריטית. המחאות מתמקדות למשל בפעילות האלימה של משמרות הצניעות, ובמצב הכלכלי העגום. הן כן הובילו למספר פעולות "תיקון" של המשטר ולוויתורים על הקו העדיף בעיניו. זוהי נקודה חשובה, מאחר שהשלטון מודאג מתגובת הרחוב במידה והכלכלה תעמוד בפני קריסה. מלחמה אזורית עלולה להוביל לכך.
מחאות באירן לפני שנה לאחר מותה של סטודנטית, שהוכתה למוות על ידי משמרות הצניעות. מתוך כתבה ב- N12. צילום: AP Photo/Francisco Seco
האם איראנים ימותו בשביל פלסטינים?
במאמר דעה שפורסם ביולי השנה ב- Ynet, כתב גלעד שרון כי "לאיראנים לא אכפת להילחם עד הערבי האחרון". אני לא יודע אם זה נכון, אך האיראנים בוודאי אינם מוכנים למות בשביל הפלסטינים. בין אם מדובר בלחימה בסוריה, ובין אם בתימן, האיראנים נכונים להדריך וללמד, לשלוח נשק ולממן, אבל לא למות. הם רואים את עצמם כאליטה האינטלקטואלית, שאמורה להוביל את האסלאם. סוג של עם נבחר, אם זה נשמע לכם מוכר. הם ישמחו אם הערבים (חיזבאללה, ח'ותים, חמאס) יעשו בשבילם את מלאכת הפצת האמונה השיעית, אבל התפקיד של איראן הוא להנחות, להדריך ולחלק הוראות. הפרסים אינם אמורים למות.
יתר על כן, בתור שחקנים מיומנים בשחמט הגיאופוליטי (בפרסית: שאה מט – המלך מת), האיראנים דוגלים בהתקדמות עיקשת וסבלנית. מבחינתם, עדיף להשיג את המטרה במאתיים שנה ולא בעשר, אם התוצאות פחות כואבות. אז אם אפשר להשיג את היעדים הצבאיים והאסטרטגיים בכמה עשורים, מבלי לאבד חיי איראנים, הרי שעל פי ההלכה השיעית זהו הדבר הנכון לעשותו.
למשל, במלחמת האזרחים בסוריה נכנס חיזבאללה עמוק לקרבות על מנת לסייע לאסד, וספג כ- 1,200 חללים. בעוד הוא מדמם, נשלחו אנשי משמרות המהפכה לסוריה כדי להדריך את לוחמיו, מתוך הנחה שההדרכה תתקיים בעמדות עורפיות. כאשר התברר שההדרכה נעשית גם במקומות מסוכנים, עלה צורך שהמנהיג העליון יאשר זאת, אך אישורו ניתן רק למקומות מוגנים יותר. במילים אחרות, אפילו למען הרציפות הטריטוריאלית דרך סוריה, האיראנים לא הסכימו לסכן את אנשיהם.
מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, נושא נאום מול קהל בבירות. לכתבה ב- YNET.
חשוב לציין שחיזבאללה איננו רק כוח צבאי אלא תנועה דתית שיעית, שהמפקד העליון שלה הוא מנהיג איראן, עלי ח'אמנאי. מיודענו נסראללה הוא המזכ"ל (המנכ"ל) בלבד. לחיזבאללה יש אמנם עצמאות מסוימת, אך הוא מתואם הדוקות עם איראן, ומבחינה דתית אינו אמור להיות עצמאי. בשבוע הראשון של 'מלחמת שמחת תורה' קיבל נסראללה הודעה בהולה מלשכת ח'אמנאי, המזכירה לו כי נדרש פסק הלכה מיוחד (פתווה) כדי לתקוף את ישראל. אין לנסראללה פתווה כזו. אם היא תצא, איראן עצמה תעמוד על הכוונת של ישראל והאמריקאים.
האם האיראנים רוצים להילחם בנו כי הם שונאים יהודים?
2,500 שנה חלפו מאז שסנחריב הגלה את ישראל, וכיום מתגוררים באיראן כ- 8,000 יהודים. לא נצלול כאן אל נבכי ההיסטוריה, אך נאמר כי עוינות כלפי יהודים לא הייתה נדירה במיוחד לאורך הדורות, גם במאה העשרים ועוד לפני שהוקמה מדינת ישראל. לא כדאי לשגות באשליות, כאילו הציבור באיראן מחבב אותנו.
בימים אלו המשטר האיראני מאלץ יהודים להשמיע אמירות מפורשות נגד ישראל. יהודים מאיראן, המצויים בקשרים עם משפחותיהם בחו"ל, נוטשים את קבוצות הווטסאפ מחשש שיוגדרו כבוגדים. בשבוע הראשון למלחמה פרצו המונים ושרפו את הכניסה לקבר מרדכי ואסתר בעיר המדאן, אתר עלייה לרגל ליהודים (ולמוסלמיות המבקשות סגולה לפוריות), הנחשב כסמל לדו קיום. נציג היהודי בפרלמנט (חייב להיות נציג כזה, על פי החוקה), הוציא מכתב האומר כי היהודים תומכים במשטר, וקרא לפעול למניעת אלימות.
מוסלמים איראנים מבקרים בקבר הנביא דניאל – מתוך כתבה ב – YNET. צילום: AP
ועדיין, חשוב לומר שישראל והיהודים אינם מצויים בראש מעייניהם של האיראנים. היהודים באיראן יכולים להקים בתי כנסת, לחגוג חגים, להפעיל בתי ספר משלהם, להצביע בבחירות וכן הלאה. על פי הקוראן ופסקי ההלכה להיות יהודי זה 'בסדר'. השיעים מקבלים את משה וישוע כנביאי אמת, ולכן גם את הברית הישנה והחדשה. עם זאת, הם מאמינים שהציבור שקיבל את הבשורות חטא, לכן היה צורך בנביא האחרון והסופי, ששמו מוחמד.
מוחמד הביא את הגרסה המעודכנת של דברי אלוהים, שנקראת הקוראן, ומי שמתעקש להישאר עם האמונות 'הישנות' הוא חוטא. עם זאת, ליהודים מותר להתקיים תחת שלטון מוסלמי ולשלם לו מיסים. מה שלא מתקבל על הדעת היא גישה האומרת שיהדות היא לאום, וכמובן שלא מתקבלת מדינה של יהודים השוכנת בשטחי האסלאם במזה"ת.
האמת היא שמבחינת האיראנים יש דברים יותר גרועים מלהיות יהודי. למשל, להיות אתאיסט. או למשל, להיות סוני.
עקרונית, הסונים לפנינו
השיעים (איראנים) מאמינים כי הסונים עיוותו את הקוראן. הקיצוניים שבהם ממש רואים בסונים כופרים. אין פלא איפה, שעם עליית הח'ליפות האסלאמית המכונה דעאש, הרג הארגון הסוני שיעים עיראקים לפני שפנה להרוג אמריקאים. אז כן, ישראל היא מטרד מציק שעדיף שלא יתקיים, אבל ירושלים היא לא המטרה הראשונה או איום קיומי מבחינת האיראנים. באופן עמוק יותר, הם חוששים מכך שהעולם האסלאמי יונהג על ידי סונים, שירצו להרוג כמה שיותר שיעים.
סעודיה, למשל, הרבה יותר מאיימת עקב קרבתה הגיאוגראפית, ובשל הדיבור על גרעין (אזרחי, בינתיים). כאשר האיראנים מתבוננים סביב הם רואים את עצמם מוקפים בעיראק הסונית (והטראומה הלאומית), במדינות המפרץ הסוניות, בפקיסטן ואפגניסטן על ארגוני הטרור שלהן, בנוכחות אמריקאית מאסיבית, ועוד מרעין בישין. המונח "וילה בג'ונגל" שאנו מכירים, אינו זר גם להם. הם זוכרים היטב כיצד נטבחו על ידי העיראקים וכיצד העולם שתק כאשר הותקפו בנשק כימי על ידי סדאם חוסיין. גם הגישה של "לעולם לא עוד" מוכרת להם. במידה רבה, מכאן ניכרת אסטרטגיית ההגנה הלאומית שלהם.
"איראן רוצה מלחמה. תראו כמה קרוב הם מציבים את המדינה בסמוך לבסיסים שלנו" – מתוך ציוץ פרובוקטיבי, הלצה שנויה במחלוקת של אילון מאסק בטוויטר (X). ובכל זאת, התמונה יכולה להעיד במשהו על האופן שבו דברים נראים משם.
אסטרטגיית ההגנה של איראן
"זרועות התמנון" שהישראלים מכירים היטב מהתמונות בחדשות, מוצגות לציבור האיראני כצעד הגנתי כנגד ציר רשע סוני – מערבי. יותר מכך, ההשתלטות על הפוליטיקה בעיראק, לחימת חיזבאללה בסוריה, הח'ותים בתימן ונגד ערב הסעודית, המיליציות ועוד – כל אלו נועדו להראות שהאסלאם השיעי מושל בכיפה. כלומר, בעוד שהסונים אינם מצליחים להתמודד עם המערב ולכן כורתים איתו בריתות, הרי שהשיעים מצליחים להיאבק.
ללא ספק, איראן רוצה לצבור יותר כוח ולהיות מעצמה אזורית ואף עולמית. עוד במחצית המאה הקודמת אמר השאה שבתוך 20 שנה תהיה איראן שנייה רק לארה"ב וברה"מ. גם היום אנו רואים שיתופי פעולה בין איראן לרוסיה וסין, כאשר האיראנים רואים את עצמם שותפים שווים להן. ובכל מקרה, הם מעוניינים להעצים את מעמדם באזור מול סעודיה, איחוד האמירויות, פקיסטן והודו הגרעיניות, תורכיה, ישראל ואחרות.
במאמר שפורסם על ידי ד"ר עומר דוסטרי, ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, נכתב כי האסטרטגיה הצבאית של איראן היא הגנתית מעיקרה, ומבוססת בעיקר על הרתעה. כלומר, היא מבוססת על הגדלת עלות המלחמה עבור יריבים פוטנציאליים, במטרה לפגום ברצונם לפתוח במלחמה כנגדה. האינטרס המכריע מאחורי תפיסה זו הינו שמירת השלמות הטריטוריאלית ושרידותם של המהפכה האסלאמית, שלטון המנהיג והממסד הדתי.
מימוש האסטרטגיה ההגנתית עובר, בין היתר, דרך מימון חיזבאללה, הח'ותים, חמאס והג'יהאד האסלאמי. כך שואפת איראן להרתיע את ישראל מתקיפת פרויקט הגרעין שלה, וגם להעסיק את העולם הסוני בבעיות שימנעו ממנו להתחזק. למשל, הנורמליזציה עם סעודיה הייתה מחזקת מאוד את הסעודים, וחמאס הצליח לתקוע מוט ענק בגלגלים. כך נראית הצלחה אסטרטגית בשטח, לעת עתה.
יחד עם זאת, לאיראנים יש מה להפסיד מהתעצמות הלחימה, ובוודאי ממלחמה אזורית. למעשה, יהיה להם נוח מאוד אם הלחימה תיפסק עכשיו, בעוד חמאס עומד על הרגליים ואיראן לא נמצאת על הכוונת. לכן הם גם מעדיפים לעת עתה שלא להתערב ישירות. ראש הוועדה לביטחון לאומי בפרלמנט האיראני, וחיד ג'ללדאזה, הבהיר את עמדתם; לפי דיווח בוואלה ג'ללדאזה אמר לתקשורת הרשמית באיראן, כי "אנחנו בקשר עם חברינו בחמאס, בג'יהאד האסלאמי ובחיזבאללה. עמדתם היא שהם אינם מצפים מאיתנו לבצע פעולות צבאיות".
אם כן, ראש התמנון מעדיף שהזרועות יילחמו וידממו עבורו. הסיכוי שיתנדב להכניס את ראשו תחת הגיליוטינה, פחות גבוה. אבל מה אם איראן בכל זאת תיכנס למלחמה בכל כוחה? האם צבאה וכלכלתה נכונים למשימה? את השאלה הזו אבדוק בחלק השני של הכתבה…
