מי שישווה היום את מחירי הגז בישראל לאלו שבאירופה יוכל לחכך ידיים בהנאה. איזה מזל שיש לנו גז משלנו, שלא תלוי בגחמות של מנהיג שאוהב לצוד דובים בזמנו הפנוי. אבל כפי שנראה מייד, משבר האנרגיה משפיע גם עלינו למרות שהמשאב היקר מצוי אצלנו בשפע. ויתרה מכך, ננסה להבין מדוע לאורך כעשור שילמנו על הגז הרבה יותר מאחרים, ומדוע נחזור לשלם יותר מהם כאשר הסערה תשכך. אחת הסיבות לכך היא קשרי הון-שלטון בישראל.
כידוע, קשרי הון-שלטון אינם המצאה חדשה או של ישראלים. בכל העולם משתמשים משרתי הציבור בכוחם השלטוני לטובת אנשי עסקים ליצירת חקיקה נוחה יותר, למניעת חקיקה המפריעה לעסקים, או ליצירת מדיניות המתאימה להשקפת עולמם של בעלי ההון. יש סיבות רבות לתופעה זו, כגון הצורך של פוליטיקאים בתמיכה כספית, תנועה מהירה בין משרות ממשלתיות למשרות בחברות עסקיות, הפרטת משימות ומשאבים לאומיים, ועוד. על כל פנים, התוצאה היא שפוליטיקאים הנבחרים ומוסמכים על ידי הציבור מנצלים את מעמדם כדי לקדם אינטרסים של אחרים.
בישראל, רבים מסמנים שינוי דרמטי לרעה בקשרי הון שלטון בשנות ה-70 המאוחרות של המאה הקודמת, כאשר את המדיניות הסוציאלית החליף הניאו-ליברליזם, ובפרט ההפרטה. כתוצאה מכך, על חשבון מעורבות המדינה בכלכלה עלה כוחם של בעלי הון, שקיבלו את השליטה על חברות ממשלתיות. אין אנו אומרים כי הגישה הסוציאלית בהכרח עדיפה על הקפיטליסטית, אך אין ספק שהיא הובילה להתרבות קשרי ההון-שלטון בישראל.
דוגמאות לקשרים כאלו לא חסרות, החל בסיפורי אלף לילה ולילה של מפעלי ים המלח, ועד להטיות מכרזים למכירת בנקים. מי שמעוניין לצלול אל תוך הנושא, מוזמן לקרוא למשל את ספרו של דורון נבות על שחיתות שלטונית בישראל, שפורסם במכון הישראלי לדמוקרטיה. ואולם, בכתבה הזו נתמקד בהשפעתם של קשרי הון-שלטון על מחירי הגז.
כמה מגיע לנו לקבל מהגז שלנו?
אין חולק על כך שהגז שנמצא במאגרי ישראל שייך למדינה, כלומר לאזרחים, ושמגיע להם ליהנות מהפירות באופן המלא ביותר. סליחה, תמחקו את השורה התמימה הזאת. המציאות מוכיחה שמי שנמצא עם היד על השאלטר של הגז הוא חברות פרטיות, ויש להן הרבה מה להגיד בנושא.
עד לשנת 2012, המיסוי על רווחי הגז והנפט בישראל עמד על 12.5% בלבד, והגיע בפועל ל- 30% בתוספת מס החברות. היה זה שיעור נמוך משמעותית מהמקובל במדינות אחרות, כגון 51% בארה"ב, 75% בנורבגיה ו- 69% בדנמרק. הזעקה הציבורית שקמה בעקבות גילויי הגז (בעיקר מאגר תמר) לפני קצת יותר מעשור, הובילה להקמת וועדת ששינסקי. בין היתר, הוועדה קבעה תמלוגים נוספים למדינה, שייגבו באופן פרוגרסיבי, כלומר יעלו מרמה של כ-20% לרמה של כ-60% בהתאם לגובה הרווחים (רק לאחר שהחברות יחזירו את השקעתן פלוס 50%).
פרופסור איתן ששינסקי – מתוך כתבה בגלובס
יש לציין כי באותם ימים, מצב הריכוזיות במשק הישראלי היה בכי רע. פחות מ-20 משפחות שלטו במאות החברות המובילות בישראל, הכניסו יותר מ-50% מתמ"ג הסקטור העסקי בארץ, וכ-88% מהתקציב הממשלתי. אין פלא איפה, שאוזנם של הפוליטיקאים הייתה קשובה מאוד לרחשי ליבם של מספר בעלי הון.
דוגמא נאה לכך ניתן למצוא בכתבה שפורסמה בכלכליסט בינואר 2011, הסוקרת את מכבש הלחצים שהפעילו יצחק תשובה (דלק אנרגיה) וחברת נובל אנרג'י – שביחד היוו מונופול על הפקת הגז הטבעי בישראל. המכבש הופעל במטרה להשפיע על עבודתה של וועדת ששינסקי, כלומר לבטל או למזער את התמלוגים שהתכוונה הוועדה להמליץ עליהם.
יכול לעניין אותך גם: תוכנית על שוד הגז הישראלי
כך, בתקופה של מספר חודשים, נפגשו יצחק תשובה ושותפיו כמעט עם כל חבר כנסת, שר, בעל תפקיד רלוונטי או מוביל דעה. על קצה המזלג, פגישות נערכו עם שר האוצר יובל שטייניץ, עם שר התשתיות עוזי לנדאו, עם מערכות העיתונים הכלכליים בישראל, עם יו"ר וועדת הכלכלה אופיר אקוניס, עם שר התמ"ת בנימין בן אליעזר, עם שר הרווחה (כיום הנשיא) יצחק הרצוג, עם יו"ר התאחדות הסטודנטים, עם רה"מ בנימין נתניהו, והרשימה עוד ארוכה מאוד, מאוד.
יצחק תשובה, בעלי חברת דלק אנרגיה, עם עוזי לנדאו שר התשתיות, באותה עת. תמונה מתוך כתבה בכלכליסט
לבסוף, וועדת ששינסקי מיתנה מעט את הטיוטה הראשונית שלה (לטובת החברות), ובינואר 2011 קבעה כי יחול עליהן תשלום נוסף בשם 'היטל רווחי הנפט והגז'. ההיטל יעמוד על 50% (הפחתה של 10% לעומת הטיוטה), ובתוך כך יוכר לחברות פחת מואץ בשיעור של 10% לעלויות הפיתוח של נכסי נפט וגז. כעבור כשבועיים, הודיע בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז, על סעיף נוסף הקובע כי 50% מההוצאה הביטחונית לאבטחת הפקת הגז תמומן על ידי המדינה, בתנאי שלפחות 25% מהתפוקה יופנו לצריכה מקומית.
לגבי הסעיף האחרון, סביר להניח שחברות הגז לא התנגדו במיוחד שהאזרחים יממנו מחצית מאבטחת השקעתן (מיליארדי שקלים), ושבתמורה יחויבו להפנות רק רבע מהתפוקה לשוק המקומי. לסוגיית הייצוא עוד נגיע בהמשך הכתבה, אך כעת נציין שההיטל על הרווח שקבעה וועדת ששינסקי, או בשמו האחר – התמלוגים, יועד להיכנס אל תוך 'קרן העושר'.
המקרה המוזר של קרן העושר
קרן העושר, או יותר נכון 'הקרן לאזרחי ישראל', נועדה לנהל את הכנסות המדינה מההיטל על רווחים המופקים ממשאבי הטבע – הגז הטבעי, האשלג והנפט. התנאי להפעלת הקרן, שתעביר את הכספים למטרות חינוכיות, כלכליות וחברתיות, הוא הגעה לרף הכנסות של מעל למיליארד ₪. על פי הערכות בנק ישראל, התנאי אמור היה להתקיים בשנת 2018, אולם עד לתחילת שנת 2022 היעד לא הושג.
מדוע נותרה הקרן ריקה? בפרשנות של רואה החשבון אבישי עובדיה, שפורסמה בגלובס, הוסבר שהסיבה לכך טמונה בנוסחא לא ברורה של ההיטלים, ובאפשרות לתכנוני מס של החברות שיכולות ליהנות מתשואות גבוהות לפני תשלום ההיטל. על פי עובדיה, רק אנשים מעטים אם בכלל, מצליחים להבין את הדרך המורכבת לחישוב התמלוגים. הוא הביא כדוגמא את מאגר תמר, שבמהלך 8 שנים הכניס כ- 5 מיליארד ₪, כאשר חברת ישראמקו המחזיקה כ-29% ממניותיו מרוויחה כ- 1.5 מיליארד דולרים. בכך החזירה החברה את השקעתה ואף חילקה דיביבדנדים גבוהים, ועדיין לא העבירה ולו שקל אחד לקרן העושר.
הכנסות ורווחי ישראמקו 2013-2019, לעומת תשלומי היטל ששינסקי. צילום מתוך הפרשנות שצוינה לעיל בעיתון גלובס
למעשה, רק בשנת 2022 באיחור של 4 שנים, החלה קרן העושר לפעול והצטברו בה כספים מעט יותר משמעותיים. לפי כלכליסט, בחודש ספטמבר 2022 עמדו ההכנסות על 1.88 מיליארד ₪, המהווים רק 14% מתחזיות בנק ישראל. יתר על כן, רשות המיסים חוזה כי בעוד 10 שנים (2032) יצטברו בקרן בין 10 ל-12 מיליארד דולר, וזאת בניגוד לתחזית של נגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, כי 72 מיליארד דולר יצטברו בקרן עד לשנת 2037. אגב, לפי גיא רולניק בהארץ, העלייה בסכומים שנצברו בקרן השנה איננה מגיעה ברובה מהגז, אלא מתשלום חד פעמי על רווחי היתר של כימיקלים לישראל.
על כל פנים, בוודאי לא מדובר בקרן 'עושר' אלא לכל היותר בקרן זניחה, המתגמדת לעומת ההבטחות. כך גם כתב באוגוסט השנה ח"כ מוסי רז, ששימש כיו"ר הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל בכנסת ה- 24. לדבריו, קרן העושר היא למעשה 'קרן עוני' והתנהלותה מאופיינת בהיעדר שקיפות, בהטבות משמעותיות לחברות הגז ובאוזלת יד של רשות המיסים. על פי מוסי רז, אין זה רק הסכום הזניח שנצבר בקרן, אלא גם מדיניות ההשקעות של הקרן עצמה, האמורה להתמקד בבניית תשתית לאנרגיות מתחדשות, אך אינה עושה זאת ואף אינה גלויה לציבור. כלומר, במקום להיגמל מהגז (יותר טוב מפחם אך עדיין מזהם), המדיניות הממשלתית מכוונת דווקא להגדלת ההפקה מהמאגרים ולהסכמי ייצוא גז – שמייד נעסוק בהם.
אז למה מחירי הגז כאן גבוהים?
עוד כותב גיא רולניק בכתבה שצוינה לעיל, כי חברת החשמל סגרה מול זכייני קידוחי הגז חוזה רכישה ארוך טווח, שהבטיח לזכיינים פטור מתחרות ורווחי עתק לשנים רבות. בימי חתימת ההסכם, עלויות ההפקה השוליות עמדו על פחות מ-50 סנט ליחידת חום, ואילו חברת החשמל התחייבה לרכוש כל יחידה במחיר הגבוה פי 10, כלומר ב-5 דולרים. וכמובן, מי שמממן את חברת החשמל הם אנחנו, האזרחים.
גם דו"ח מבקר המדינה מ-2017 עסק בהסכם בין חברת החשמל לשותפות במאגר הגז תמר, המהווה את מקור הגז העיקרי למשק הישראלי – לרבות משק החשמל. בדו"ח נכתב כי אותו חוזה שנחתם ב-2012 לרכישת גז ל-15 שנים, משקף מחירי גז גבוהים, הנובעים בין היתר מתוספת מחיר (הצמדה למדד אמריקאי), שאינה מופיעה במרבית הסכמי הגז שערכה השותפות עם לקוחות אחרים.
לאור הביקורת הציבורית, ולאחר שהגז הטבעי התייקר ל-6.36 דולרים ליחידת חום, בינואר 2021 חתמה חברת החשמל על תיקון להסכם הגז, המעניק לה הנחה של 29%. מאידך, נקבע כי ההסכם יוארך עד לשנת 2030, כלומר הארכת התלות של חברת החשמל באותה ספקית. ובנוסף, ההפחתה במחירי החשמל לצרכנים, אם תהיה בכלל, תבוא לידי ביטוי רק בשנה הבאה.
אסדת קידוח לווייתן. התמונה מתוך כתבה שפורסמה בעיתון גלובס. צילום: אלבטרוס
כמה מילים על מתווה הגז
סוגיית הגז הטבעי בישראל עברה עם השנים תהפוכות רבות, אשר יידרש ספר עב כרס כדי למנותן. באופן מיוחד, יש לציין את מתווה הגז שעליו החליטה הממשלה באוגוסט 2015, שנועד להגדיל את ההפקה משדה הגז תמר ולפתח במהירות את השדות לווייתן, כריש ותנין. זאת, בזמן שנובל אנרג'י ודלק אנרגיה מחזיקות במרבית הזכויות בשדות הגז האלו.
על פי המתווה, החברות מחויבות למכור לאורך מספר שנים זכויות במאגרים, דבר שהוצג על ידי הממשלה כפירוק של המונופול. עם זאת, מתנגדי המתווה הצביעו על תנאים מדהימים המאפשרים לחברות לעשות אקזיט על חשבון הציבור, תוך הימנעות מעמידה בתנאים המחייבים אותן כזכייניות. כך למשל, "בתקופת המעבר" ייהנו החברות מפטור מחובת הפיתוח (מה שיאפשר להן לא לאבד את מאגר לווייתן שלא הצליחו לפתח במועד), פטור מפיקוח על מחירים (שיעלה לצרכן הישראלי עשרות ומאות מיליארדי שקלים), פטור מהעדפת אספקה למשק המקומי (על חשבון הביטחון האנרגטי שלנו), פטורים ממיסים, ועוד.
יש לציין כי דיויד גילה, שהיה באותה עת הממונה על ההגבלים העסקיים, פרש במחאה על המתווה מתפקידו. גם הוגשו עתירות רבות לבג"ץ, ורשות החשמל פרסמה דו"ח על נזקים חמורים שייגרמו לציבור עקב היעדר פיקוח על מחירי הגז. ואולם, ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר את המתווה, למרות התנגדות וועדת הכלכלה של הכנסת, ולאחר שלקח לעצמו את סמכויות שר הכלכלה מאריה דרעי שהתפטר (דרעי תמך במתווה, אך לא רצה להיות אחראי על אישור הפטורים לחברות).
במהלך מו"מ חשאי עם חברות הגז, ובראשן ״קבוצת דלק״ של יצחק תשובה, נקבע במתווה הגז מחיר קבוע לישראל, ללא תלות במחירי השוק בעולם, שיהיה גבוה פי 2 ומעלה מהממוצע העולמי. ואכן, כאשר מחירי הגז בעולם ירדו משמעותית בשנת 2016 (עקב גידול ידוע מראש בהיצע, ושיפורים טכנולוגיים שהוזילו את עלויות ההפקה), המחירים בישראל לא ירדו בשל היעדר רגולציה – בדיוק כפי שקבע מתווה הגז.
למעשה, ככל שהתקדמה הטכנולוגיה וגברה ההפקה העולמית, כך גדל הפער בין המחירים בישראל למדינות אחרות, ובשנת 2020 שילמנו כ-200% יותר בהשוואה לאירופה וארה"ב. עם זאת, ראוי לציין כי בשנים 2021 – 2022 מחירי הגז בעולם עלו בחדות, בעיקר עקב מלחמת רוסיה-אוקראינה. לפיכך, המחירים בישראל (שנותרו קבועים בהתאם למתווה), היו נמוכים פי 2 מארה"ב, ואף פי 10 ממדינות מסוימות באירופה.
חשוב לשים לב לכך: 'הסערה המושלמת' שפוקדת את אירופה ברמה הכלכלית, ובעיקר בכל הקשור לאנרגיה, מדגישה עד כמה חשוב לשמר את הגז למען הביטחון האנרגטי של ישראל. אבל מסתבר שהחברות מעדיפות לייצא.
ייצוא הגז הישראלי – המחירים ממשיכים לעלות
אחת מטענותיו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לטובת מתווה הגז, הייתה שהמתווה יאיץ את הייצוא לאירופה ולמדינות האזור, מה שישפר את מעמדה וקשריה של המדינה. ואולם, המתנגדים טענו כי הייצוא עלול לגרום לישראל נזק כלכלי וביטחוני, ולמעשה לא נמצאה אף דוגמא לכך שתשתיות אנרגיה משותפות מקדמות שלום בין מדינות מסוכסכות. להיפך, הן עלולות ליצור סכסוכים נוספים. גם ניתוחים של משרד הכלכלה הראו שלמדינות עדיף לשמור את מרבית הגז לשימוש מקומי מאשר לייצאו, ורבים אחרים טענו כי הייצוא בא על חשבון הדורות הבאים ויפגע קשות במדינה בעתיד.
אך המתווה יצא לדרך, עם האצת הייצוא. בחודש מרץ השנה, מנה דה מרקר מספר סיבות למחירי הגז הגבוהים בארץ ואחת מהן היא הייצוא, שמוסבר כך: לחברת החשמל יש הסכם ארוך טווח עם ספקיות הגז על מחיר קבוע לצריכה קבועה. ואולם, בימים בהם הביקוש עולה (למשל בקיץ), צריך לרכוש כמות גדולה יותר מהאמור בהסכם (הכמות הזאת נקראת 'ספוט'). עם השלמת מתווה הגז, נגוזה המגבלה על מחיר הספוט (שממילא היה גבוה יחסית) וכעת, בשנת 2022, קיימת רק מגבלה האומרת שהמחיר לא יהיה גבוה ממחירי הייצוא. לכן, ביחד עם העלייה במחירי הגז בעולם גם מחירי הספוט קפצו, ועימם מחירי החשמל שנשלם בעונות הצריכה הגבוהה.
ולא פחות גרוע, קיים חשש אמיתי ממחסור בגז בישראל, מאחר שחלק בלתי מבוטל ממנו הולך למדינות אחרות. שמעתם נכון: צפוי מחסור במדינתנו השופעת בעתודות גז, שעלולה להפוך ליבואנית של גז יקר – ראו גרף להלן.
מתוך כתבה בדה מרקר. גרף המקור: לובי 99.
כל עוד מחירי הגז בעולם עולים, קיים תמריץ ברור לחברות הגז להגדיל את הייצוא. עד כמה התמריץ חזק? קחו למשל את חברת ״רציו״, המחזיקה ב-15% ממאגר לוויתן. על פי כתבה בדה מרקר, במרץ השנה דיווחה החברה ששני שליש מהגז שהפיקה נמכרו לייצוא, בעוד שנתח ההכנסות מייצוא היה כשלושה רבעים. במילים פשוטות – הרבה יותר משתלם לה לייצא.
אכן, לשותפות במאגרים יש אינטרס לייצא גז, מכיוון שהגדלת הקצב מאפשרת להפיק יותר גז ורווחים במהירות, והיא מייצרת תזרים מזומנים מיידי (בניגוד לפריסה לשנים ארוכות למשק המקומי). בנוסף, גז לייצוא נמכר במחירים גבוהים יותר (גם עקב עלויות השינוע), והמחירים בעולם כיום מרקיעים שחקים. המחיר הגבוה עומד לטובתן של חברות הגז במו"מ מול יצרני החשמל בישראל, דבר המשפיע על התעריפים שכולנו משלמים, וכאמור – מחיר 'הספוט' לישראל תלוי במחיר הייצוא.
אגב, זוכרים את ההסכם החדש של חברת החשמל מול מאגר תמר, שהביא להנחה של 29% במחיר? בהסכם מציינת החברה שניסתה להשיג גז מעוד מאגרים, דהיינו מכריש-תנין ולווייתן. ואולם, פניותיה נענו בתגובה שאין מספיק גז על מנת לחתום על ההסכם המבוקש, בין היתר מכיוון שבמאגר לווייתן מחצית מהגז כבר הולכת לייצוא. ובמילים פשוטות, הגז הוא לא 'שלנו' – על כל המשתמע מכך מבחינת המחירים והביטחון האנרגטי.
וקשה שלא לסיים עם יצחק תשובה. לאחרונה, פרסם כלכליסט כי חברת ״ניו-מד״ שבבעלותו (דלק קידוחים לשעבר), המחזיקה ב-45% ממאגר לווייתן, רשמה שיא הכנסות של 318 מיליון דולר ברבעון השלישי השנה. הקפיצה של 75% ברווחים נובעת מעליית מחירי הגז העולמיים ומהגדלת הייצוא מלווייתן למצרים, במקביל להקטנת המכירות לצרכנים בישראל. למעשה, לפי דה מרקר, הייצוא למדינות אחרות ממאגר לווייתן עומד מתחילת השנה על 66%, כלומר שני שליש החוצה ושליש בלבד לצרכנים מקומיים. עם רווחים כאלה אין פלא שהשותפות במאגר החליטו לחלק עוד 50 מיליון דולר בדיבידנדים, שמצטרפים ל- 186 מיליון שכבר חולקו מתחילת השנה. אגב, הן טרם העבירו שקל אחד אל 'קרן העושר', מאחר שעדיין לא הוחזרו 150% מההשקעה במאגר.
למישהו יש הצעות?
קיימת מורכבות גדולה מאוד בכל הנושא של הפקת הגז בישראל, כגון השליטה והתחרות, המחירים המקומיים והייצוא, המיסוי ועוד. למעשה, כל אחד מאלו הוא סוגיה מורכבת בפני עצמה, ואין "תרופת פלא" שתסדר את העניינים.
כך למשל, יש הממליצים על הגבלות משמעותיות על הייצוא, או לכל הפחות על הבטחת עתודות מינימאליות למשק הישראלי. מאידך, יש שהולכים הרבה יותר רחוק ומסתכלים על המודל הנורבגי, שבו מאגרי הגז מצויים לגמרי בבעלות המדינה. בנורבגיה המיסוי גבוה מאוד ונע בין 70% ל-80%, כך שקופת המדינה מקבלת את כל ההכנסות, והיא גם שולטת לחלוטין במאגרי הגז ומכוונת אותם בהתאם לאינטרסים של אזרחיה. עם זאת, הלאמת המאגרים בישראל כרוכה בעלויות עצומות, ובהחלט עלולה לפגוע בפיתוח מאגרים.
יש גם המכוונים להגדלה משמעותית של התחרות במטרה להוריד את מחירי הגז. לפי גישה זו, כל מאגר יופעל על ידי מפעיל אחר, והחברות השותפות באותו מאגר יהיו חייבות למכור אותו בנפרד – כלומר להתחרות זו בזו. אולם, גם כאן קיימות בעיות רגולציה לא פשוטות וקושי במציאת מפעילים למאגרים, וממילא עדיין יהיה חשש מהותי לתיאום מחירים. לפיכך, מי שקרא את הכתבה הזו וציפה לתשובה מוחצת על כפית של כסף, יצטרך לחשוב על תשובה כזו בעצמו.
ובאשר לקשרי הון-שלטון, הם ללא ספק שיחקו תפקיד משמעותי בסאגת הגז הישראלי, בעיקר בשנים הקריטיות של יצירת תשתית החקיקה והרגולציה. עם זאת, מאז שנת 2009 (גילוי מאגר תמר) זרמו מיליארדי מטרים מעוקבים מהאסדות, וגם תמונת קשרי ההון-שלטון השתנתה מאוד. מרבית העוסקים בנושא מסכימים שהשינויים היו לטובה. למשל, מי שיחפש הצלחות גדולות של טייקונים, מונופולים ובנקים בהשפעה על חקיקה בישראל בשנתיים האחרונות, יתקשה למצוא אותן ויצטרך להסתפק בפירורים.
אבל ברור שקשרי הון-שלטון עדיין נוכחים במחוזותינו, וברור שאנו משלמים על כוחם העצום של בעלי ההון בעשורים הקודמים – כפי שקורה למשל עם מחירי הגז. לפיכך, מוטב להשאיר את עלי הדפנה בגינה ולהמשיך לפקוח עין אזרחית, זו שהובילה להקמת וועדת ששינסקי (גם אם קביעותיה שנויות במחלוקת), לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזית משנת 2013, ועוד.
סיבות רבות היו לדעיכת כוחם של הטייקונים בעשור האחרון, ומעל לכולן בולט הכוח האזרחי שהוכיח שאם מפעילים אותו, אפשר להגיע לתוצאות. אז מותר לשאוב קצת עידוד בשביל להשאיר את הרגל על הגז, ולזכור שיש עוד הרבה עבודה לעשות.
(עיצוב שער כתבה : אורלי קויפמן)
