מאת : אביבית רביע
25.10.2020 | 08:00
בשנות ה80, כשהייתי נערה ואח"כ חיילת, תמיד ליוותה אותי תחושת פיספוס על שההיסטוריה, המהפכות הגדולות, נעשות הרחק מכאן, על שאין לי חלק פעיל בהן.
כשנפלה החומה בברלין, גמעתי את הקולות והמראות וכאילו הייתי לחלק מההמון המנתץ חומות של שעבוד ועבדות ויוצא לחירות. במו ידיו, יוצר מציאות חדשה.
היום, אני קצת פחות תמימה ויותר חשדנית לגבי כוחות סמויים המניעים מהפכות, אבל עדיין, היו שם אנשים קשי יום שעשו פעולה.
וזו בדיוק נקודת המפגש.
קורונה הביאה לכולם הזדמנות . גם לנו, האנשים הפשוטים.
החיים לימדו אותי כי שינויים אמיתיים מתחילים מלמטה, מהבסיס. מהדברים הרגילים, היומיומיים, מהאנשים הרגילים, הימיומיים.
מאיתנו. אנחנו שמשלמים מחיר טבין ותקילין, על כל דקת חיים במדינת ישראל.
שאולפנו מרגע לידתינו לציית, לפעול כרובוטים ולהגיב בהתאם על כל לחיצת כפתור.
אנחנו, הרוקדים ועולצים כשיורקים עלינו, כי אלו גשמי ברכה בכלל.
אנחנו, השקועים עמוק באיזו.פנטזיה דמיונית האומרת מה זה טוב כאן, שאין דברים כאלה. אין כאן מלחמות, ויש אמאזון ונטפליקס ואלכוהול בשפע ותחרויות אוכל שוות וריאליטי נוטף נצנצים.
ויש אינסטא ופייסוש וטוקטוק, ואנחנו טסים לחול לפחות פעמיים בשנה ויש ליסינג ומרצדס והעולם גדול ומלאא אפשרויות ואפשר להרוויח מלאן של כסף…
אז איזה סיכוי יש לנו בכלל מול כל זה?
אבל זו רק פנטזיה. הכל באשראי ומתי שהוא נצטרך לשלם.
בדם, בחיים, בשנים יקרות ואבודות, בכספי מיסים מונפצים, בשיעבוד לבנקים ומשכנתאות.
מכרנו נפשותינו לשטן הכסף הכח והכבוד. המדומינים כולם.
אבל פתאום באה קורונה, והכל נראה כל כך אפשרי.
אפשרי לאסוף כוחות אחרונים ולשנס מתניים כל ואחת ואחד בתחומן, להפנות עורף למציאות המעוותת בה אנו חיים, ולעשות חדש.
לעשות חדש וצודק כפי ההבנה שלנו, האנשים הפשוטים היומיומיים האלה, האמיתיים כל כך והלוא מדומיינים.
אני רואה בעיניי רוחי אנשים נעזרים זה בזו, נעזרים בקהילה. מתפרנסים האחד מהשני, ללא תלות בגורמים חיצוניים.
לא מחכים שיעשו עבורם, אלא עושים.
זה בדיוק הזמן.
