מאת: מאיר אריאל ז״ל , 1993.
07.10.2020 | 08:00
״מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו
יש מזימה אפלה להשתלט על המחשבה שלי,
על הדמיון שלי ועל האנושיות שלי.
להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו,
כך שאני רק אדמה שאני הוא המחליט.
שמים לי מחיצות בין עובדות
כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות.
מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר,
כדי שאהיה שווה נפש לגורל זולתי.
תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד,
שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב,
אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה
שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני,
בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה.
אני הולך לגמור בתור מכונה
שפועלת לפקודות הנשלחות אליה מכל המכשירים האלה.
עבד שאדוניו סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש.
אז אם אתה עבד – אני שומע את עצמי אומר –
לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו״.
